שנות ה-70
1. טיב המשחק (2)
זה היה העשור שאיים לרסק את הליגה. "COKE LEAGUE" היה הכינוי של הליגה אז שהיתה מלאה באירועים שליליים: שימוש בסמים, פשיטות רגל של בעלי קבוצות, העברות שחקנים בלתי הגיוניות, שביתות, ביטול משחקים, ומה לא. הקומיסיונר לארי בראון עשה כמיטב יכולתו – ולדעתי הוא לא היה קומיסיונר רע בניגוד לדעות הרווחות – אבל אולי הוא לא היה חזק מספיק בזמן שהליגה זקוקה היתה ליד ברזל.
קשה לדבר על סגנון משחק מסויים, או TREND מסויים של שנות ה-70. זה היה יותר סמורגסבורג של כדורסל בו הכל הולך, וכל עונה פתאום צפה ועולה אלופה חדשה, ובהרבה מקרים רק בגלל שחקן אחד. בעשור הזה אף אלופה לא הצליחה להגן על תוארה: זה התחיל עם הניקס ב-1970, אח"כ האלופות התחלפו כקרונות ברכבת: מילווקי באקס, לייקרס, ניקס, סלטיקס, גולדן סטייט ווריורס, סלטיקס, פורטלנד, וושינגטון בולטס, וסיאטל סופרסוניקס.
הקבוצות היחידות הזכורות כמיוחדות היו הניקס של 1970 ו-1973 ששיחקו משחק קבוצתי נפלא בהיעדר כוכב-על אמיתי בקבוצה מלבד וולט פרייזר. ב-1970 היו איתו ביל בראדלי, וויליס ריד, דיק ברנט, דייב דבושר, קייסי ראסל – ובואו לא נשכח את פיל ג'קסון – קבוצה בינונית לחלוטין מבחינת 'סטאר פאוור' אבל עם מאמן יהודי קטן (בגוף!) רד הולצמן, שפיתח איתם משחק קבוצתי יוצא מין הכלל – משחק קבוצתי שמאז ועד היום לא נראה כמוהו ב-NBA. ב-1973 נוספו ג'רי לוקאס ואירל מונרו, אבל ריד היה בערוב יומו. הולצמן הצליח להפוך את ארל מונרו – השחקן האינדיבידואלי והקוסם הגדול מבולטימור בולטס – לאשכרה שחקן קבוצתי, והקבוצה הזאת של 1973 שיחקה את הכדורסל החכם ביותר ב-NBA עד אז, אם לא גם 'עד היום'
הניקס של 1970 ו-1973 היתה מין יוצא מין הכלל. הבאקס של 1971 היתה קבוצה של שחקן אחד – לו אלסינדור. אוסקאר רוברטסון שהצטרף אליו היה כבר בערוב יומי, אם כי הוא נתן סידרת פלייאוף מכובדת מאד.הלייקרס של 1972 היתה ג'רי ווסט וגייל ג'ודריץ' – עם ווילט צ'מברליין כבר בירידה גדולה – ואו, כמעט שכחתי, פט ריילי! ב-1974 סלטיקס בינונית עם שני הכוכבים ג'ון הבליצ'ק ודייב קאונס ניצחה יריבות עוד יותר בינוניות. ב-1975 גולדן סטייט בינונית עם שני כוכבים – ריק בארי וג'מל ווילקס – גברה על וושינגטון בולטס. ב-1976 אותה סלטיקס בינונית שצורף אליה צעיר מצויין – ג'ו-ג'ו ווייט – ניצחה בגמר פיניקס שהיתה עוד יותר בינונית.
ב-1977 פורטלנד טריילבלייזרס עם רק שני אול-סטארים – ביל וולטון ומוריס לוקאס – זכתה באליפות, אולי הקבוצה האלמונית ביותר מכל האלופות בזכרוני עם שחקנים כליונל הולינס, בוב גרוס ודייב טוורזיק בחמישייה. ב-1978 וושינגטון בולטס היתה הקבוצה השנייה באלמוניותה מכל האלופות כשהיא משחקת בעיקר עם 6 שחקנים – אלווין הייז, בוב דנדרידג', קווין גרבי, מיץ' קופצ'אק, תום הנדרסון ווס אנסלד – כשרק אלווין הייז שהיה כבר בן 32 נחשב כמין סופר-סטאר, ווס אנסלד הוא לכל היותר בין חמשת הסנטרים הטובים בליגה של אז.
ב-1979 האלופה היתה סיאטל סוניקס עם עוד שחקן בדרגה מתחת כוכב-על – גאס ויליאמס – ואיתו עובדי אדמה כג'ק סיקמה (אולי הלבן עם הניתור הטוב מכולם!), דניס ג'ונסון (שנה לפני שהם בטפשותם העבירו בטרייד לסלטיקס), פרדי בראון ולוני שלטון – הקבוצה השלישית באלמוניותה להיות אלופה!
בקיצור, מיש-מאש של אלופות, כל עונה אלופה בגלל משהו אחר, בלבול אחד שלם בליגה שהיא ללא כיוון, ללא כוכבי-על שימשכו אותה לכיוון מסויים, וללא הכוונה מלמעלה, ממשרדי הקומיסיונר שהיה חביב ומקובל ע"י כולם, אבל יותר מדי חביב ו'טוב', מלהיות קומיסיונר טוב.
2. תחרותיות (3)
מה שכן היה קצת בעשור זה היא תחרותיות. מעונה לעונה לא הייתה ממש פייבוריטית. כל אלופה נפלה בעונה אחרי שזכתה באליפות. לכל קבוצה כמעט היה צ'אנס. אבל מצד שני התחרותיות לא היתה מרתקת כי היא התפזרה בין יותר מדי קבוצות. לא היה TREND מסויים לעקוב אחריו. לתחרותיות חייב שיהיה כיוון מסויים, או ביאס מיוחד. כשהכל מפוזר בין כולם, עצמת התחרותיות מתפזרת בין יותר מדי קבוצות, וזה פוגע בגורם הציפייה וההמתח.
3. סטאר פאוור (3)
הבעייה של העשור הזה היתה חוסר סופר-סופר כוכב, וכן פציעות לכוכבי-על. ביל וולטון פרח ונעלם. אותו דבר ריק בארי. לו אלסינדור – שהפך לקרים עבדול ג'אבר עדיין לא התבגר מספיק לקחת אליפות עם הלייקרס אחרי שלקח אותה במילווקי עם אוסקאר רוברטסון המזדקן. וולט פריידר לא הצליח להתעלות ממש אחרי האליפות של 1973, ודייב קאונס היה כוכב נמוך מדי בעמדת הסנטר שלא הצליח לקחת אליפויות רצופות בסלטיקס. בכל עשור ישנם כוכבי-על ב-NBA – איך לא? – אבל לדעתי, ולזכרוני, בשנות ה-70 לא זכור לי שהייתי "הולך למשחק לראות את…" כפי שבשנות ה-80 "הייתי הולך למשחק לראות את לארי בירד או מג'יק", או בשנות ה-90 כש-"הייתי הולך לראות את מייקל". ד"ר ג'יי הגיע ל-NBA כשה-ABA התאחדה עם ה-NBA מאוחר מדי בעשור מכדי לכלול אותו.
4. אתלטיות (5)
כמו בכל דבר, ברור שב-NBA תמיד יהיו אתלטי-על. אבל העשור ה-70 לא הביא לעולם אתלטי-על מיוחדים. אלג'ין ביילור וטייני ארצ'יבלד היו בירידה, וד"ר ג'יי ושאר הפנתרים היו ב-ABA ברוב שנות העשור: בנוסף לדוקטור היו שם ב-ABA דייויד ת'ומפסון – אולי האתלט השני בעשור אחרי הדוקטור – 'איש הקרח' גרווין, קוני האוקינס, ג'ק סיקמה, דן איזל – יחד עם סיקמה אחד האתלטים הלבנים הגדולים שהיו ב-NBA (או ב-ABA) – ג'ורג' מגינס, וכל השאר. כל כוכבי ה-ABA הגיעו ל-NBA מאוחר מדי בעשור מכדי לכלול אותם, אבל אני מוסיף עבורם שתי נקודות לעשור
5. בידור (3)
הבידור היחיד של רוב שנות ה-70 היה ב-ABA שם היו הסופר-מנתרים, ושם היה "DUNK COUNTRY, USA". ה-NBA הבינה זאת ומיהרה לבלוע את ליגת ה-ABA ב-1977. הבידור היחיד של רוב שנות ה-70 עבורי היה ליהנות מהניקס של 1970 עד בערך 1975 שבה באה הנפילה הגדולה, וליהנות מאלופות NBA מוזרות שבקושי ידעתי מי משחק עבורן.
תודה רבה מנחם, פשוט לגזור ולשמור. אשכרה סיכום עשור כמעט נשכח בעברית, אולי היחיד שיכול ממש לעשות את זה מזיכרון…
נ.ב לא מצאתי את פיט מראביץ' בין השורות! בדרן בפני עצמו
תודה ארבל. פיט מראביץ' ופטרוביץ' פשוט ברחו לי מהראש
פטרוביץ' עלה לגדולה בסוף שנות ה-80 באירופה ועד שנפטר ב-1993.
עשור בצל הסמים והעובדה שאחד מ-2 הכוכבים הגדולים של התקופה שיחק בליגה מתחרה (הדוקטור, כמובן) בה הוצג כדורסל מלהיב בהרבה.
.
תודה, מנחם.
תודה דוק, מרתק לקרוא על תקופות שאני לא מכיר.
אחלה פרויקט
מרתק. תודה רבה.
זה באמת העשור העלום. אני אף פעם לא מצליח לזכור מי זכה שם באליפות ובאיזה סדר, בניגוד לשנות ה – 60 (בוסטון) וה- 80.
אני זוכר שוושינגטון באה לארץ למשחק ראווה מול מכבי והיה שיעמום המחץ ולא הבנתי בכלל מה הקשר בין הקבוצה האפורה הזאת לבלבולי מוח על הכדורסל מעולם אחר של מנחם והשיר של אריק איינשטיין על דוקטור ג'יי וקארים עבדול ג'באר.
שימו לב שבשלוש השנים האחרונות, זה קצת מזכיר לי את שנות ה-70:
– 3 שנים, 3 אלופות שונות
– אין דומיננטיות של אף כוכב או אף קבוצה
– מילווקי זוכה ב-71 (סליחה ב- 21) עם כוכב על לו אלסינדור (סליחה, יאניס).
מילווקי של השנתיים האחרונות באמת מזכירה את מילווקי של אז עם אלסינדור
תודה מנחם. מרתק לאחד כמוני שתכלס התחיל לעקוב רק בשנות ה-90 על תקופות בליגה שאני לא מכיר.
מזכיר את התקופה הנוכחית קצת אם אלופות מוזרות שלא קשורות בכלל אחת לשנייה . לקרים מגיע כוכבית גדולה על הקריירה איך הוא לא לקח עוד אליפות בשנות ה70? רק שמגיק הגיע הוא התחיל לזכות . וגם הדוקטור בגלל זה לא שייך לטופ 5 איך הוא הצליח להפסיד את אותה אליפות לפורטלנד ? או לסיאטל ? בגמר הכי חלש אי פעם .
היה עשור מצויין בכל מה שקשור למוזיקה וסרטים, אפשר לוותר לו על הכדורסל.
תודה רבה על המעורב
תודה מנחם.
*
לגבי תחרותיות – התחלפות מהירה של אלופות כן מייצגת תחרותיות גבוהה בליגה. אבל תחרותיות גבוהה, כפי שכתבת, זה לא זהה לסיפור טוב – כי בסיפור טוב צריך גם כיוון.
*
גם לי סוף העשור של הסבנטיז מזכיר את ימינו. כיום זה קצת בגלל פציעות ואולי הבלגן של הקורונה, אבל לא ברור לאן כל קבוצה הולכת ומה קורה עם כוכבי הליגה. ההבדל הוא שהכדורסל כיום הרבה יותר חכם ומלהיב – אבל לעקוב אחרי עונה שלמה שבה לא נבנה שום סיפור עקבי של יריבות/הצלחה/פריצה גדולה זה קצת מתסכל. הסיפורים הכי טובים העונה היו מתי קיירי יחזור לשחק (והסיפור הזה נגמר), איזה פאשלות ראס יעשה (הוא נרגע קצת, אז עוד נתחיל להשתעמם) ומה יעשו עם סימונס. שום דבר מזה לא ממש קשור ליריבות על המגרש.
נכון!
תודה מנחם
מנחם תודה זה פרויקט חשוב כי למעשה אתה היחיד אולי שראה הכל ויכול לתת דיווח מהשטח בעיניים מקצועיות. סומכים עליך. משנות ה 60 ו 70 לא נשארו אפילו מספיק קטעי וידאו אז לכן זה כמו תקופה עלומה נשארו רק בוקס סקורס כאלה ועדויות כמו שלך. אני למשל לא יודע מי היה ביל ראסל כל הליגה בשנות ה 60 היא תעלומה בעייני. כנל שנות ה 70 למרות שפה ושם אפשר לראות משהו. משנות ה 80 ובמיוחד ה 90 יש כבר המון וידאו אז אי אפשר להגיד לילדים זבי חוטם שאנחנו סולחים להם על זה שהם לא מבינים שמייקל גדול מלברון. שיסתכלו ביו טיוב. יש הכל.
בקיצור שנות ה 70 עשור לא מעניין כמו שתמיד חשדתי.
אני עושה כמיטב יכולתי לתאר קצת את מה שהיה
אין עליך מנחם
העדויות האלו מיד ראשונה הן פרייסלס
תודה רבה
🙏
כדאי אולי להוסיף לינקים לטורים הקודמים בסדרה, למי שיפספס….
תודה רבה מנחם!
הרעיון שיכל להגיע כוכב בשנות ה-70, לקלוע 30 נקודות למשחק לכמה עונות ואף אחד לא יזכור אותו מדהימה אותי. בוב מאקדו כמעט לא מוזכר בשום דיון על הגדולים ביותר. שחקנים כמו וולד בי פרי, צ'רלי סקוט, בילי נייט וג'ון דרו נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
אגב ווס אנסלד, הוא וצ'יימברלין הם היחידים אי פעם שזכו ב-MVP כרוקיס!
היה עוד רוקי שזכה ב-MVP, רק של סדרת הגמר.
אבל זה כבר קשור לעשור הבא בתור.
ניתוח מצוין ומעניין מאד, תודה רבה מנחם.
תודה רבה, מנחם. מעניין מאוד. קראתי בזמנו את הספר של דייויד הלברשטם, "The breaks of the game", על אותה האליפות של פורטלנד.
הם היו מיוחדים והאווירה סביבם היתה יוצאת מן הכלל. בגמר המערב היה תענוג לראות את קרב הסנטרים וולטון – קארים, שני תלמידיו המצטיינים של וודן ב UCLA. בשורה תחתונה וולטון פתח בית ספר לקארים. עם זאת בכל ראיון שוולטון מדבר בו על קארים הוא מסיר את הכובע בפניו.
לא מדויק!
שמות השבעים היו טובות יותר ממה שמוצג גרוס, דנדריג', ריד, מונרו, דה בושר, בראדלי, אנסלד, היו מעולים וכוכבים רציניים וכן גם אם לו שעברו מהאב"א לנב"א כמו דייויד ת'ומפסון – אולי האתלט השני בעשור אחרי הדוקטור – 'איש הקרח' גרווין, קוני האוקינס, ג'ק סיקמה, דן איזל – יחד עם סיקמה אחד האתלטים הלבנים הגדולים שהיו ב-NBA (או ב-ABA) – ג'ורג' מגיניס, היו עדיין מעולים במשך כמה וכמה עונות בנב"א. ויש עוד כמה כוכבים רציניים כמו בוב לנייר ודייב בינג ועוד.
והאפי היירסטון, סילאס, ווסטפאהל, ועוד ועוד.
מץמ"ל נקודה אחרי "שמוצג".
בס"ד
תודה מנחם.
ממש סיכום נפלא, אבל עשור חלש.
[…] "בקיצור, מיש-מאש של אלופות, כל עונה אלופה בגלל משהו אחר, בלבול אחד שלם בליגה שהיא ללא כיוון, ללא כוכבי-על שימשכו אותה לכיוון מסוים, וללא הכוונה מלמעלה, ממשרדי הקומישנר שהיה חביב ומקובל ע"י כולם, אבל יותר מדי חביב ו'טוב', מלהיות קומישנר טוב" (מנחם, שם) […]